<h1>שו"ת הרמב"ם סימן קל"ג</h1>
<h2>דף כט.</h2>
תשובת שאלה על ענין המעשר בזמן הזה וכו'. עיקר הדבר הוא אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות או אין לו. ודבר זה מחלוקת ר' מאיר וחכמים וכבר נתברר בגיטין בבבלי [מ"ז ע"א] ובכמה מקומות בירושלמי [דמאי פ"ה ה"ט] שאף על פי שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרו' מן התורה הרי היא חייבת במעשרות מדברי סופרים. נמצא דין המעשרות בזמן הזה כך הוא מי שהיתה לו קרקע בארץ ישראל חייב בה בתרומות ובמעשרות מדבריהם מפני שהיא לקוחה מן הגוי ונותן מעשר ראשון ללוי כרבי עקיבא. וכן הלוקח פירות מן הגוי מחוברין בארץ ישראל חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם ונותנן לבעליהם הכהנים והלוים. ומי שאין לו קרקע ולקח פירות תלושין מן הגוי בארץ ישראל אם מרחן הגוי ונגמרה מלאכתם ביד הגוי פטורין שנאמר ראשית דגנך ולא דגן גוים. ואם מרחן ישראל ברשות הגוי הרי זה מפריש מהם תרומה גדולה בלבד ונותנה לכהן ומפריש מעשר ראשון והרי הוא לבעלים דאמר ליה ללוי קא אתינא מחמת גברא דלא מצית לאשתעי בהדיה לפי שאין באכילת המעשר איסור כמו שיש בתרומה שמעשר ראשון אף על פי שהוא חלק הלוים אינו אסור לזרים אלא חול הוא ואינו מפריש מפירות אלא תרומת מעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן. וכל הדברים האלה מפורשין בגמרא דבכורות פרק ראשון [י"א ע"ב] ומפריש מפירות אלו מעשר שני ופודהו. ודין כל מעשר שני בזמן הזה בין מעשר שמפריש מטבלים הלקוחים מן הגוים אם מרחן בין מעשר שהפריש מן הקרקע שלו הכל מחללו תחלה על שוה פרוטה ומותר. ובזמן שבית המקדש קיים אין מחללין אותו לכתחלה אלא בשוייו כמו שנתברר בערכין פרק אחרון [כ"ט ע"א]. וכן תרומה גדולה בזמן הזה הואיל והוא מדבריהם מפריש כל שהוא ואין לה שיעור כשמואל דאמר אפילו חטה אחת פוטר' את הכרי וחייבין בביעור בזמן הזה. וזה כלל גדול יהיה בידך שכל המצוות נוהגות בכל מקום ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בארץ או אינן נוהגות אלא בפני הבית. והביעור אינו תלוי בפני הבית אלא נוהג בכל מקום שהמעשרות נוהגים. ובהדיא תנן בסוף שקלים [פ"ח מ"ד] מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. משה ב"ר מימון זצ"ל.
